אלת הצדק
תום לב בקיום חוזה בין סוכנות נסיעות לסיטונאית תיירות

סוכן נסיעות מתיישב בכיסאו וניגש לבצע הזמנה במערכת ה- ALP ומגלה מחיר נמוך, נמוך מאוד, כמעט בלתי הגיוני, של חבילת תיור הכוללת טיסת שכר ובית מלון ליעד אטרקטיבי אותו הוא משווק באופן קבוע ובהיקפים גדולים בעונת השיא. סוכן הנסיעות בוחר שלא להטריד עצמו במסיחי העסקה המשווקת על-ידי סיטונאית התיירות, עוצם עיניו ומבצע את ההזמנה.

זמן מה לאחר שסוכן הנסיעות מוכר כבר למעלה מ- 50 חבילות תיור ללקוחותיו מתגלה הטעות ע"י סיטונאית התיירות, שמייד אצה לתקן את המחיר השגוי, מוחקת את הזמנות סוכן הנסיעות מהמערכת ומבטלת את הזמנות סוכן הנסיעות באופן חד צדדי.

האם סוכן הנסיעות רשאי לדרוש את קיום ההזמנות ואכיפת החוזה או שמא חזקת הידיעה כי מדובר בטעות הנובעת מנוהג העוסקים שוללת ממנו את הזכות לקיום ההסכם במחיר השגוי? כלום דרישה דווקנית שכזאת מהווה חוסר תום לב בקיום חוזה?  

סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע את חובתו של צד לחוזה לקיים חיובים הנובעים מהחוזה ולהשתמש בזכויות הנובעות ממנו בדרך מקובלת ובתום לב. תחולתה והיקפה של החובה אינם קבועים מראש וכל מקרה נבחן בבית המשפט לגופו. עקרון תום הלב מורה על קיום וביצוע של חיוב מחיובי החוזה בדרך עשיית הישר והטוב ומתוך רצון לקיים את כוונת הצדדים לחוזה לפי רוחו של החיוב ולא אך לפי הנוסח הכתוב, הטכני והפורמאלי.

מטרתה העיקרית של חובת תום הלב היא ניהול חיי מסחר בהגינות, ביושר, במוסר ובצדק. מטבע הדברים, צדדים לחוזה אינם נותנים דעתם מראש לכל פרטי החוזה ואופני קיומו. עקרון תום הלב שולל מן הצדדים את האפשרות לנצל עובדה זו כדי לקיים את החוזה באופן שאינו עולה בקנה אחד עם רוחו ועם הציפיות הסבירות העולות ממנו. העיקרון נועד להגשים את רוח העסקה והגיונה הפנימי. גבולות תום הלב נקבעים לרוב על דרך השלילה עת בתי המשפט קובעים כי התנהגות מסוימת לוקה בחוסר תום לב וכי צד אחד פעל בדרך שאינה מקובלת וראויה בנסיבות העניין. 

ההכרעה בשאלה האם צד המפעיל את זכותו החוזית פועל בתום לב כוללת בחובה בדיקה האם אותו צד נהג בדרך של התחכמות, תחבולה והכשלת הצד השני לחוזה. בית המשפט כבר פסק כי העמידה הדווקנית על זכות מפורשת ועשיית שימוש בה אינן מהוות כשלעצמן חוסר תום לב, אולם ישנה משמעות לסיטואציה המסוימת, לאופן בו צד לחוזה עומד על אותה הזכות ולאופן בו היא מפורשת על ידו. כאשר העמידה הדווקנית של אותו צד לחוזה נעשית על-מנת לזכות ביתרון שהוא אינו זכאי לו, הרי שהוא פועל בניגוד לחובת תום הלב הנהוגה בקיום חוזה.

משכך, סוכן נסיעות המבצע הזמנה במחיר אשר ידוע לו כי הנו נמוך מדי ואף אולי בלתי הגיוני, ובכל זאת לא טורח לבדוק כלום דברים אמורים במחיר אמיתי ונכון ולא חלילה בטעות של סיטונאית התיירות/ספק התיירות או של האחראית להזנת הפרטים למערכת ההזמנות והמידע (במקרה זה אמדאוס), נמצא במצב רוחני ומוסרי של חוסר הגינות ויושר והוא פועל בחוסר תום לב ובדרך שאינה מקובלת ביודעו כי בפעולותיו יש משום פגיעה באדם אחר ו/או בגוף אחר. קל וחומר בן בנו של קל וחומר במקרה בו הסוכן מבצע כמות הזמנות גדולה במיוחד כדי לנצל את המחיר המצוין והחד פעמי עד תום סגירת חלון ההזדמנויות מבחינתו.

שונים הם פני הדברים במקרה בו המחיר נמוך אך לא בלתי סביר או במקרה בו מצוין "מבצע". במקרה כגון דא קיימת הצדקה לסוכן הנסיעות לעמוד על קיומו הדווקני של ההסכם שהפרתו או סיכולו כרוכים בנזק עבורו והינם פועל יוצא של התרשלות מצד סיטונאית התיירות או הגורם שמזין את פרטי המידע במערכת ההזמנות. במלים אחרות: טעות סבירה בפרסום מצד הספק או החברה מזינת המידע, שהסבה נזק לסוכן הנסיעות, מחייבת את הספק ו/או מזינת המידע לשפות את סוכן הנסיעות. אז מתי המחיר המפורסם סביר ומתי לא? צדדים מקצועיים יודעים, וכאשר לא בטוחים - מבררים.    

עקרון תום הלב יש בו לא רק כדי לזכות את סיטונאית התיירות מחבות אלא אף, לעיתים, ליצור חבות של סוכן הנסיעות כלפי סיטונאית התיירות ו/או אחר הנפגע מהתנהגות שנעשתה שלא בתום לב ובשל חוסר שיתוף הפעולה והתחשבות באינטרסים של כל הצדדים. סעיף 61(ב) לחוק החוזים מחיל את העיקרון גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מהחוזה בין הצדדים, ככל שהדבר מתאים לעניין ובשינויים המחויבים.

עקרון תום הלב הנו עקרון יסוד ו"מלכותי" בכל תחומי המשפט והוא קובע אמת מידה אובייקטיבית של התנהגות ראויה במכלול היחסים (ע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ ואח', פ"ד נז(2) 385). מכאן, שטענת סוכן הנסיעות שהוא חשב והאמין שהתנהגותו היא תקינה והוא רק ביצע הזמנה של חבילה הקיימת במערכת, לא תהווה הגנה במידה ובחינה אובייקטיבית של ההתנהגות כסוכן נסיעות מקצועי וסביר תקבע שהיא לא הייתה כזו. ובהשאלה מהגדרת עקרון תום הלב ברע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 279, ע"י נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרון ברק, סוכן/סיטונאי לסיטונאי/סוכן – לא זאב, ולא מלאך, סוכן/סיטונאי לסוכן/סיטונאי – אדם, ועמית הוגן ואתי.            

 

כל המידע המוצג במאמר הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר אינו נושא באחריות כלשהי כלפי מאן דהוא והלה נדרש לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים ו/או המצורפים להם.      

 

email this page to a friend